כמי שחי במדינה כבר מאז 1948, איש החינוך פרופ' דב גולדברגר לא מבין איך ייתכן שבבתי הכנסת ממשיכים להתפלל שיהיה קיבוץ גלויות, מתעלמים משיבת ציון ומתייחסים לירושלים כעיר חרֵבה ושוממה. בעיניו, לא רק שזה לא רלוונטי עוד, אלא שיש בזה כפיות טובה כלפי האל. ואלה לא המקומות היחידים שבהם הוא מרגיש שהמתפללים לא נצמדים לאמת. אילו שינויים הוא מציע?

לאל היהודי יש "פנים". הוא קיים כ"אישיות" עבורנו, היהודים, והוא משוחח איתנו, עם היחיד ועם העם, בדרכו – דרך ההתגלות שהיהדות מאמינה בה. בתקופות שההתגלות איננה ישירה והיהודי איננו חש שהוא יכול להאזין לִדבַר האֵל ישירות, הוא מאזין לפחות לדברי אלו שהאזינו: משה ושאר נביאי המקרא. לתפיסה זו יש יתרונות שאציג להלן, אך גם חסרונות. […]

אישה שנסעה באוטובוס בהוד השרון הקניטה נוסע חרדי על כך שכביכול לא שירת בצבא. כשהוא העמיד אותה על טעותה, בתור קצין במילואים, היא המשיכה להטיח בו עלבונות, שאלה למה הוא חובש כיפה, השוותה את הציבור החרדי לכת ואף קראה לו "חולה מין" ו"סוטה". במפלגות החרדיות גינו: "תוצאה של ההסתה נגד הציבור החרדי"