מכנים אותן קוגריות, והן נחשבות לטרנד הלוהט של הפנויות החזקות החדשות - נשים שהולכות עם בחורים צעירים. דוגמאות יש למכביר, מדמי מור ומדונה בגרסת ההוליוודית ועד ריטה ומיכל אמדורסקי, שאוחזות בנערי מחמד. אין לי מושג איך הפכה התופעה למפגן כוח נשי, אבל בטוויסט שיווקי ערמומי הצליחו נשים מסוימות לשווק את המהלך כסוג של גירל פאוור: "אני בוחרת מה שבא לי"; "אני עושה מה שטוב לי"; "אני לא צריכה מישהו גדול וחזק ממני, כי אני בעצמי חזקה, ובאותה ...

אם הייתי ממוצא צפון אפריקאי, הייתי מתחיל כבר מזמן במרי עממי כנגד הדרך שבה מיוצגים יוצאי הפזורה בתוכניות הריאליטי בפרט, ובמדיה באופן כללי. זה שהמלהקים יושבים הבוקר ומלקקים את שפתיהם בשביעות רצון חתולית כי הם ראו שבאתר ההוא או בפורום הזה כתב מישהו ש"נמצאה העינב בובליל החדשה" - אין לי דרך לתאר כמה זה מרתיח-מרתיח-מרתיאאאאאאח. שוב לוקחים קבוצה ענקית של אנשים, שמאחוריה תרבות, היסטוריה, מנהגים, אמונות, חלק מכובד בסיפור הציוני - ודוחסים אותה לתוך בן אדם (או בת אדם) אחד, שבואו נאמר ...

ניר - אין סיכוי בעולם שאכנע לכינוי "נירו" - לוי שלח שלשום על הבוקר מבט חודר מתוך צילום השער של מוסף "תרבות". רק שזה לא היה ניר לוי. במקרה לגמרי, אני רואה לפעמים את ניר לוי האמיתי ליד שערי בית הספר שבו לומדים בניי. גם לו יש שם צאצא. או אולי צאצאית - הבקיאות שלי בתולדות חייהם של הסלבס עלובה. לוי האמיתי נראה כמו שנראה הגברבריוס-איזראליטיקוס המצוי אחרי 30 ומשהו או 40 וקצת סיבובי כדור הארץ סביב השמש. אומר בעדינות, כי סך הכל אני מחבב את הטיפוס: רואים שהוא חי את ...

בפעם האחרונה שכתבתי פוסט מלא כאן בבלוג, היה זה ב-3 לנובמבר 2010 (את פוסט הפרידה שכתבתי בפברואר 2011 אינני מחשיב). מאז חלפה שנה. במשך שנת ההעדרות הייתי עסוק בעיקר בלכתוב את הטור שלי במוסף "סופשבוע". בשאר הזמן הייתי עסוק בלחשוב על מה אני אכתוב בטור שלי ב"סופשבוע". כך שלא ממש היה לי זמן להתפנות למלאכת כתיבת הבלוג. (ואילו עכשיו כשהחלטתי סוף סוף להפסיק לחשוב, יש לי יותר זמן פנוי).מה שכן אני חייב להגיד שבמהלך "שנת השבתון" הזו מצאתי את עצמי לא פעם ...

אתמול קיבלתי מייל מאחת הקוראות של הבלוג אשר סיפרה לי בבהלה ש"הבלוג שלך על דויד גרוסמן כלשונו פורסם ביום שישי האחרון בשבועון הלוס-אנג'ליני 'שבוע ישראלי', בחתימתו של אחד בשם מיכה קינן... אם זה לא הפסבדונים שלך, אז מישהו הקורא לעצמו עורך השבועון ומופיע תחת השם גל שור, עשה תרגיל פיראטי וחייב לשלם, להתנצל, או להוציא את עצמו ממעגל העיתונאות! אז בשם היושר הפנימי, היידה, ליאור! קח יוזמה ותבוא גאולה לעולם ויפה שעה אחת קודם". ובכן, אין לי פסבדונים, אני לעולם לא נוהג ...

אני שותה תה, צהוב ומימי, שבו צפו עד לפני כמה דקות עשבי תיבול טריים. נענע. ומרווה. וגם מוטציה מרנינה כלשהי, אבל בטעם היא מזכירה הכלאה בין למון-גראס לזעתר. יעני, זכרונות מהחומוסיה על החוף בתאילנד - אצלך בספל. שותה, וזה נורא. אני? תה? מה קרה לבוץ, הבוץ השחור והדביק שאיתו אני חייב לפתוח את הבוקר מאז אותו יום מר ונמהר, חורף 1990, שבו התעכב תרח"ט שלם כי הנהגים הזמינו אותי - סג"מ צהוב וקטן - לראות איך פותחים בוקר (התשובה: עם בוץ. "קודם כל קפה", אחד מהם כשהוא מרים ...

"צ'ארלי רוז" זו תוכנית אירוח יומית מהזן "הכבד", העמוק, המהורהר, אשר משודרת כאן בארה"ב בערוץ הציבורי PBS (כלומר שזו תוכנית נקייה מפרסומות) מדי יום בשעה 11:30 בלילה. זו תוכנית איטית, נטולת הומור ופאנצ'-ליינים. זוהי לא תוכנית בידור, אין שום נימה "בידורית" בתוכנית. הטון של התוכנית, זה שקובע את מצב הרוח של התוכנית, הוא הטון האקטואלי/אינטלקטואלי הכבד. המרואיינים בתוכנית הזו מקבלים זמן מסך גדול מאוד (לפחות 20 דקות) ואת מלוא ...

אני חושב שהגיע הזמן להתוודות: כבר מזה כמה חודשים שאני נמצא במן התקף אובססיבי של חקר החלל. כבר כמה חודשים טובים אני מעביר ימים ולילות בצפייה בתוכניות על החלל ובקריאה של חומר עיוני בנושא, כאילו אני מתכונן לבחינות הקבלה של אוניברסיטת MIT. הראש שלי כבר כמה חודשים נמצא מחוץ לאטמוספרה, והמחשבות שלי מרחפות בחלל החיצון, ללא משקל, ב-0 כוח משיכה. מדי יום ביומו אני שואב עוד ועוד מידע על פיזיקת היקום ואני מנסה לעכל אותו בצורה מוצלחת. אבל יש לזה מחיר, מחיר גבוה. הנה לא מזמן מישהו אמר לי ...