ביום בו עלה מגדל שלום באש, סיפר לי צחי, מאייר הטור, את המעשה הבא, שאירע אי שם באמצע שנות התשעים. שירה הייתה יפה. יפה כל כך, עד שכל הקלישאות על יופי, הלכו מכות בגללה. ובנצי היה כרוך אחריה. מרגע ששם עיניו בה, בתחילת הסמסטר, התאהב ללא תקנה. לצערו, חד סטרית. אבל כעת בספרייה, שירה רכנה לעבר שולחנו, "מה אתה קורא"? התעניינה. "זה לעבודה של תנחום"?"כן... זה הא...הספר של נתן דונביץ' על תל אביב". גמגם, ריחה מציף אותו. ...

כל ההומנים למיניהם, שמגנים על הילדים של העובדים הזרים, שכחו שיש פה צברים שמחזיקים את המדינה הזו במקומות הכי נמוכיםאתם יכולים לתפוס אותי במילה. מדינת ישראל עם חיוך מטומטם על הפנים, חופרת לעצמה קבר דמוגרפי. המחלה מקננת, התסמינים ברורים, אבל הציבור אדיש. בעיקר משום שהמסתננים עדיין לא חצו את קו בר-לב של בורגנות גוש דן. הממשלה שלומיאלית ואימפוטנטית, הגבול פרוץ, מדיניות ברורה אין. התקשורת, כדוברת האליטות, כבולה רעיונית בתקינות פוליטית ומסרבת לתת במה הוגנת ומשקל אמיתי לאיום. תקשורת תל אביבית בועתית, ...

מכובדיי, אזהרה. פולמוס חוק האזרחות שריר ולפיכך על אף חשש קדיחה ואבק טרחנות, נמשיך לעסוק בו. אחת מן המוסכמות הלא בלתי מבוססות היא שכדאי להיזהר מאוד מאדם המגיע חמוש בכפית פלסטיק לקרב סכינים. וזאת משום שיש בכך לומר עליו אחד משני דברים: או שהוא אדם לא שפוי שמעשיו לא צפויים, שלא לומר משוגע. או גרוע מכך, שהוא ממש טוב בקרב סכינים עם כפית מפלסטיק. במהלך השנים, כשותף בפולמוס הפוליטי אני חש לא פעם שמונפת עלי כפית פלסטיק. יש נטייה מצערת בימין הישראלי לראות ...

עמדתי נפעם מול רעיון מצרי מקורי למלחמה בציונות ובכיבוש - הטרדה מינית של נשים ישראליות. מופת של פמיניזם והומניזם מבית המדרש הנאצריסטי של פאן ערביות. בקיצור, אם את בחורה ישראלית שמתכננת ביקור במצרים, טיפוס על פירמידות, נרגילה בלוקסור ולקינוח פנקייק עם חול וסוטול בדהב, אולי כדאי להרהר שנית. בראיון לרשת אל ערביה מציעה עורכת הדין המצרייה נגלה אל אימאם שגברים ערבים צעירים ("שבאב") יטרידו מינית נשים ישראליות בכל מקום ובכל דרך אפשרית כדרך ...

ימים ספורים אחרי שנרצח יצחק רבין, נכנסתי למשרד שבו עבדתי אז. לא פשוט היה להסתובב בימים הם בתל אביב חבוש כיפה. העיר הגדולה כיוונה כתב אישום חריף אל ראש כולנו. "אתה מגנה"?, זרקה לי אחת המזכירות. עוד כמה זוגות עיניים ננעצו בי, ממתינות. סירבתי להשיב. מה פתאום שואלים את זה דווקא אותי? מה, אני חשוד במשהו? מה לי ולאלימות? אני בקשתם מכם לגנות את הפיגוע בבית ליד? 17 שנים עברו. מאז, זה היה לריטואל. בכל שנה, קצת אחרי החגים, הגיעו הגשם הראשון וההסתה. שוב הניסיון להנשים את הטענה ...

אנחנו חייבים לעצור. אנחנו מדרדרים אל תוך תהום אפלה ועצובה. אלה ימים קודרים ומסוכנים, שבהם אנחנו לא מסוגלים לשמוע דעות אחרות ולהקשיב לקולות אחרים. אנחנו רוצים להשתיק את כל מי שלא חושב כמונו. להעלים אותו. למחוק אותו. מבחינת הפוליטיקאים שלנו מימין (וכן, גם בקדימה ובעבודה) על כולנו לדבר בשפה אחת אחידה ואלימה. העולם מתבונן בנו ורואה מדינה מבוהלת, גזענית וכוחנית. במקום שנוכיח להם שדווקא פנימה אנחנו בעד השלום, הסובלנות, השוויון, אנחנו מכווצים את הלב ונעשים מרושעים, ילדותיים ...