בשבועות האחרונים יצא לי ללכת לארבע הופעות מוסיקה ישראלית. לא מעט, בטח לא למי שמטופל, בגילו, בתינוקות (בת 5 חודשים ובת שנתיים ו-10 חודשים). ההשקעה (צבא של בייביסיטריות, תיאומים, האכלות, החלפות ושאיבות חלב-אם) השתלמה. ארבע הופעות נפלאות ראינו, רעייתי ואני, בשבועות הללו. היינו ביהודה פוליקר (מועדון רדינג), בג'ירפות (זאפה הרצליה), בפורטיס (זאפה הרצליה) ובדני סנדרסון (זאפה תל-אביב). ארבעה הפכים, אף הופעה לא דומה לשניה, ועדיין כל אחת ואחת מהן השאירה טעם מיוחד בלב ובנשמה, ריגשה, העניגה, הביאה אותי שוב ...

חיכיתי, חיכיתי, ובסוף זה בא. בהארץ, אלא מה. יהונתן סגל, שחקן, יוצר ובמאי, סוף סוף מגיב להשתלחות ולרדיפה נגדו. "זה נושק למקארתיזם", הוא אומר. הכוונה למסע הציבורי נגד העובדה שקרן הקולנוע הישראלי, שממומנת מהכסף שלכם ושלי, החליטה לתמוך בסרטו "אודם". את הפרשה חשף יאיר לפיד בידיעות, וטוב עשה.ברושור ששיגרה הפקת הסרט עצמה הצהיר בחגיגיות שסיפורו האישי של סגל, בן לניצולת שואה, יעובד בסרט הזה ויהפוך, בעצם, בהשוואה גאונית ומקורית ממש, לסיפורם של הפלסטינים. ובמילים אחרות, ...

יש בו, במאיר שלו, משהו שאין באף אחד אחר. דבר מה נוסף. אולי זה ההומור העצמי, אולי זה האנדרסטייטמנט, אולי הישראליות המזוקקת, הגולמית כל-כך, שמזכירה ימים טובים, אחרים של פעם.קראתי את "הדבר היה ככה". ספר קטן, לכאורה מאוד לא חשוב כזה, נטול יומרות או פומפוזיות. מאיר שלו כותב על סבתא שלו, סבתא טוניה, ויחד איתה על המשפחה כולה, ודרכה על העליה השניה והשלישית, ואיך זה היה כאן פעם.זה לא מהספרים שנזכור למאיר שלו. ואולי דווקא בגלל זה, הבנתי שוב למה אני כל כך אוהב לקרוא את האיש הזה. כי ...

שישי בערב, תשע. אני בחדר האיפור בערוץ הראשון, מוריד איפור, מחליף בגדים. "יומן" תם זה עתה ומכשיר הטלויזיה הקטן בפינה מקפץ לערוץ המתחרה. שם אני מספיק לראות את חברי עמנואל רוזן מדבר עם יאיר לפיד על הכתבה ששודרה זה עתה. כתבה על גלעד שמן, שרצח את חברתו עינב רוגל לפני 19 שנה בגלל שהעזה להיפרד ממנו. ירה בה מטווח אפס באקדח. הוא נדון, כצפוי, למאסר עולם. ועכשיו, מה? עכשיו החליט הנשיא הנכבד שמעון פרס לקצוב את ענשו ל-36 שנה.אני מכיר את הפרשה הזו. נדמה לי שקרתה לא מזמן. פתאום מתברר שתיכף ...

קראתי היום את הטור של נחום ברנע בידיעות. עמוד 2, הפניה בעמוד ראשון. "אור וחושך", זו הכותרת. ברנע יוצא שם להגנתו של השופט תיאודור אור. הוא לא נותן קרדיט לאתר nrg מעריב שחשף את הסתבכותו של אור בניגוד עניינים חמור ביום חמישי האחרון, אבל לא זה העניין. מה גם שיש לי פה עניין אישי (חשיפה שלי). אנחנו במעריב רגילים לא לקבל קרדיטים בידיעות (עובדה, גם אמנון אברמוביץ, שהפעם האחרונה בה נתן קרדיט למישהו היתה כשעבד במעריב חזר על הסיפור הזה ביום שישי בלי קרדיט).לא הקרדיט הוא העניין.המהות ...

ב-7/6 החליט טוקבקיסט בשם "החבר של מיכל" להיכנס לבלוג ולכתוב את התגובה הבא: "לפני חצי שעה הסתיימה תכנית בערוץ ההיסטוריה שנקראת PAWN STARS. בתוכנית הגיע בחור שהציג עצמו כנכדו של יגאל אלון. הוא הציע למכירה שעון שקיבל סבו, יגאל אלון, מנשיא ארה"ב, ריצ'רד ניכסון, ואף הציג תמונה מהאירוע הרישמי בו ניתנה המתנה ליגאל אלון. השעון נמכר לבסוף תמורת 750 דולר.עד כמה שידוע לי, ותקן אותי ליאור דיין :), מתנות שנתקבלו ממנהיגים זרים באירועים ממשלתיים רשמיים או בשליחות ...

לא מזמן מישהי אמרה לי שהבלוג הזה מריח כמו הלוויה, שהוא מדכא מדי, ושכדאי לי לנסות לכתוב את הבלוג בנימה אופטימית יותר, בנימה שמחה יותר. כבר יומיים אני מנסה למצוא את הנימה הזו ולא מוצא. מסתבר שזה לא קל למצוא נימה מהסוג הזה. אני מודה שרוב הפוסטים השבועיים שאני כותב כאן נגועים באיזו עגמומיות עקרונית, באיזו מלנכוליה כרונית, ושמעטים ונדירים הם הפוסטים אשר ארוזים במצב-רוח אופטימי, שמח. אין ספק שהטון הכללי של הבלוג הזה הוא לא ממש אופטימי. לא ממש מאושר. והסיבה לכך מקורה בשלושה ...

בהתחלה אמרתי לעצמי שהכי טוב והכי קל יהיה לכתוב בלוג מיוחד לראש השנה, מן בלוג כזה שינסה לסכם את השנה החולפת דרך רשימת "10 הרגעים הגדולים של השנה האחרונה", או "10 האנשים המשפיעים בשנה החולפת", או "האירועים שעשו לנו את השנה"- כמו שעושים בכל אתר אינטרנט ובכל עיתון. כי הרי ראש השנה הוא חג הסיכומים, חג הרשימות, חג המצעדים. ויש רק דרך אחת להזריק את רוח החג אל הבלוג הזה והיא ע"י רשימות ומצעדים. במחשבה ראשונה ...