האם פמיניסטית אוהבת את שלומי שבן? אם תשאלו אותי, התשובה היא קודם כל "כן". רק אחר כך, בנבירה ממושכת אל ראשית האלף הנוכחי, הופך הכן הגאה ל"כן, אבל זה מורכב". לא מעט ביקורת הופנתה לשבן לאורך השנים מכיוון חוגים פמיניסטיים, והמוזיקאי המוערך מודע אליה, מגיב, מקבל ומתגונן לפרקים. כמי שהעריצה אותו בשנות נעוריה ונהנית להאזין לו עד היום, אני מזדהה עם האמביוולנטיות שחווה שבן עצמו נוכח הביקורת. לא רק מפני ששבן עבר תהליך משמעותי מאז צאת אלבומו הראשון, אלא גם מפני שלאותו אלבום, "שלומי שבן", שיצא בשנת 2000, שמור עדיין מקום חם בלבי. הוא הצחיק אותי, עודד אותי, סקרן אותי אינטלקטואלית והרחיב את אופקיי המוזיקליים. למעשה, אין לי זכות כל כך לבוא לשבן בטענות, מפני שאני עצמי לא נחשפתי לבעייתיות שבטקסטים הוותיקים עד לעת האחרונה. זה קרה באוגוסט האחרון, עם הופעת סרטון שעצר את שטף הגלילה המשמים שלי בפייסבוק. שמו "דניאל.ה", קאבר של המוזיקאית עדי שחם ל"דניאלה", שירו של שלומי שבן מאלבומו הראשון. חלק ראשון בפרויקט לציון 20 שנה לצאת אלבום הבכורה של שבן - ריאיון עם המוזיקאי חלק שני בפרויקט - שבן מספר את הסיפורים מאחורי השירים חלק שלישי בפרויקט - ניתוח האלבום מפרספקטיבה של עשרים שנה

דני סנדרסון, מבכירי אמני ישראל, ידוע כחובב נונסנס גדול, וכמי שעומד מאחורי כמה מהשירים המצחיקים שנכתבו בעברית, חלקם עם קשר רופף מאוד למציאות. אלא שאז הגיעה 2020: השנה שבה אמרו לכולנו להתעודד, כי המצב יכול להיות יותר גרוע. ואז התעודדנו, והמצב באמת נהיה יותר גרוע. אם לצטט שיר אחר של כוורת, אפשר לומר שהעסק של החדשות פשוט נהיה חדש יותר מדי. אז לפתע גילינו שכשהמצב האקטואלי כל כך אבסורדי, דווקא השירים המשעשעים של סנדרסון, שחוגג היום את יום הולדתו ה-70, בעצם רלוונטיים מתמיד. אז אספנו כמה הוכחות.