החיים לא יחזרו להיות בדיוק אותו הדבר - אך מי קבע שזה מה שאנחנו צריכים? לאחר שני סגרים, אינספור הגבלות, ומדינה שלמה שמשחקת עם עצמה ים - יבשה ללא מנצחים, מפסידים או חוקים ברורים, הגיע הזמן להגיד זאת בקול רם. עד שיימצא חיסון לנגיף הקורונה אשר ימנע את הפאניקה הלאומית ויעניק פתרון בריאותי עולמי - זריקת העידוד או יותר נכון הפתרון שיישאר רלוונטי גם ביום שאחרי - הוא ההווי החברתי בקרב קהילת העובדים במתחמי העבודה המשותפים. חשוב לשמור על ההנחיות, אך לא להצדיע להן או לחיות מתוך חשש תמידי שגורם להימנע יתר על המידה ממפגשים חברתיים. בזמן שנתון השיא במדינה עמד על מיליון מובטלים - השיח על אלו שסביבת עבודתם חוותה רעידת אדמה של ממש (ללא פיטורין או הוצאה לחל"ת) נשכח לגמרי או צץ לעיתים נדירות. התלות בהצלחת עסקים מבוססת על מידת שביעות הרצון של העובדים וכמובן בהענקת סביבת עבודה נעימה, אנושית ומגוונת. סביבה בה העובד יוכל לשאוף להיות האני הטוב ביותר שלו. ראינו כי בתחומים עיסוק רבים ניתן לעבוד מהבית אך אין להפוך זאת להרגל. אמנם לא קיים מתכון מסוים לדרך בה הכי נכון להתנהל אל מול העובדים, אך בתקופה בה דרך התקשורת העיקרית של העובדים היא באמצעות אפליקציות ZOOM ו-whatsapp או דרך תכתובות מיילים תכופות ואפילו בשיחות חולין מחוץ לעבודה האדם שמולך, צריך לזהות האם האדם שמולו מחייך מבעד למסכה רק דרך המבט בעיניו - אז אין ספק שיש צורך בהבניית מציאות חדשה עבור העובדים. הודות ליצירתיות של יזמי מתחמי העבודה המשותפים ברחבי הארץ שנוכח התקופה הגמישו את חוזי השכירות לבסיס יומי/שבועי וללא כל התחייבות מולם. אין צורך לקוות רק לצאת מהבתים ולקחת חלק במהלך יצירתי שמתברר כאוויר לנשימה כלכלית וחברתית כאחד.