בלתי אפשרי להמליץ על הסדרה "הנותרים" של HBO, ובכל זאת קשה להפסיק לצפות בה. רוב הפרקים לא נהירים וקשה להבין מי הוא מי, ובכל זאת הבימוי, הצילום, העריכה והפסקול מושלמים

שתיהן היו במשך עשרות שנים הדיוות של תיאטרון הקאמרי, אבל אחת היתה פתיינית, עממית יותר, עם חוש לקומדיה, האחרת שחקנית מדויקת מאוד, מלכותית. במשך השנים ואפילו לאחר מותן 
הן נתפשו כמתחרות מרות, אבל סיפור חייהן – על הבמה ומחוץ לה — מגלה אינספור נקודות חיבור וקווי דמיון: הסיפור של חנה מרון ואורנה פורת, מגרמניה הנאצית ועד שיחות 
הטלפון של שנותיהן האחרונות

מעטים מכירים אותה ובכל זאת מי שנחשף אל להקת "ספארקס" הופך מיד למעריץ מושבע שלה. הסרט הרוקומנטרי שיצר פיני שץ, "לעולם בעקבות הספארקס", מתאר את הרגע שבו שירי הלהקה הזו הופכים לאנשים את החיים

האלבום החדש של דייוויד גילמור הוא ראשיתו של העידן הפוסט פינק פלוידי שלו - לפרקים יפה, לפרקים מאכזב. נדמה שיותר מכל הוא זקוק לרוג'ר ווטרס, שיעיר אותו עם הפצצה מונומנטלית

האם ג'יימס בונד הוא דמות אחת רציפה, שבה אנחנו צופים כבר 53 שנה, או אוסף של דמויות שונות, בגילומם של שישה שחקנים?

החיים הטובים שמציגה תשבי בתוכניתה, עם חיוכה הכה מבוסם מעצמו, הם למעשה מושחתים וראוותניים. צריך לגרום לכל מי שמעורב בהפקה הזו לחוש בושה ומבוכה

הכנר סרגיי אוסטרובסקי הופיע בת"א עם "הקאמרית היהודית של דרזדן", תזמורת לא יהודית ברובה, שמתמקדת במוזיקה של יוצרים יהודים והגישה ביצוע ערב