על היחס לאמונה ולמסורת כבן הדור השני לשואה, על מה שגרם לו בכל זאת לעלות לתורה בבר המצווה – ובאיזה שיר הוא התעמת עם הספקנות שלו: "ההורים שלי גדלו בסביבה חילונית, ומבחינתם מה שאתה רואה – קיים, ומה שאתה לא רואה – סיפורים דמיוניים" | דניאל סלומון התארח בתוכנית "אלוהים שלי" ב-ynet radio

נח לא שמע את צלצול הפעמונים. היה עליו להבין שהודעת אלוהים על המבול היא פעמון אזעקה פרטי, ועליו להתחיל לטפל ביבשת המתפוררת. אבל נח לא חווה את עצמו כחלק מהעולם. לשיטתו כל אדם הוא אי. אצלו זה נגמר בעולם בודד, שכרות וגילוי עריות. גם מי שלא יוצאות להצביע בטיעון ש"נמאס כבר" ו"הכול אותו הדבר", הן מהזן של נח

למרות שלא היה לו איזה ניצוץ יוצא דופן, על נוח נקראה פרשה בתורה ועל אבות האומה לא. מדוע? כי הוא מצא חן בעיני ה' - לא חשב בגדול, אלא התמקד במצווה אחת

לא סתם היה נוח "צדיק בדורותיו", ולא בכדי ויתר לו אלוהים כמעט על כל המצוות. אך למרות כל חסרונותיו, מצא אותו האל כאיש הראוי מכולם לשאת על כתפיו את השליחות החשובה ביותר בזמנו. מיד תבינו איך כל זה קשור גם לבן גוריון

הרגע שבו הבחירה בחיים הפכה מזכות לחובה, מאנוכיות לשליחות, נמצא בפרשה שלנו, אחרי שנח יוצא מן התיבה. ואולי זו בעצם כל המטרה של סיפור המבול: להחדיר בנו תודעה של ניצולים. להבהיר לנו עד כמה עובדת קיומנו איננה דבר טבעי ומובן מאליו

שלושה כללים מציעה לנו פרשת השבוע בין השורות: לייצר לנו תיבה עם עוגן, כדי שלא נטבע; להפסיק לחפש את ערוות הורינו, ולהתחיל לקחת אחריות על מעשינו; ולייצר לנו מטרה בחיים שכוללת גם משהו לנשמה, כי אף פעם לא נהיה מספיק עשירים וגדולים - כמו במגדל בבל

כוסות מעוטרות, גביעי פונץ' חם והמון צבע על השולחן, בהשראת הקשת בענן. שולחן הקידוש שלכם מעולם לא היה עליז יותר. צפו

בוא אל אותיות התפילה והתורה והן יהיו לך לתיבה ומגן, כך פירש הבעל שם טוב את הציווי האלוהי: "בוא אל התיבה". אלא שהתיבה שהגנה על נוח בימי המבול, לא יכולה הייתה לשמש כמעונו הקבוע. לצד השהות באוהלה החמים של תורה, חייב האדם גם לפעול במציאות ולהוסיף משהו משלו לעולם הגשמי