הוויכוח האמיתי אינו אם להחזיק בעוד גבעה או בעוד כפר. השאלה המרכזית היא מהו היעד האסטרטגי של ישראל. והיעד הזה חייב להיות ברור: פירוק הזרוע הצבאית של חיזבאללה

אי אפשר לראות את העוינות לישראל באירופה כמתחוללת בחלל ריק. היא מגיעה לאחר כמעט אלפיים שנה שבהן העם היהודי נתן לאירופה אמנות, מדע, פילוסופיה ורפואה, ובתמורה קיבל פוגרומים, אינקוויזיציות, גטאות וטבח ההמונים הגדול ביותר בהיסטוריה

לו היה מדיאר פועל בישראל, היה מוצא את עצמו הופך תוך שעות מ"המנצח הגדול" ל"מושא סדרתי לעתירות". בעוד מדיאר מדמיין צדק היסטורי והצטרפות למשרד התובע האירופי, בג"ץ היה מוציא צו ביניים מיידי בשל "פגיעה אנושה בזכות החוקתית לקניין"

אנחנו מדברים על "עם אחד", אבל מתקשים להכיל את העובדה שעם אחד כולל בתוכו מגוון רחב של דעות, פחדים, זהויות וחוויות. במקום לנסות לגשר על הפערים, אנחנו מעמיקים אותם, ואז מתפלאים למה שום דבר לא משתנה

הכרזתו של טראמפ על הפוגה בלבנון הבהירה שנתניהו הוא כיום ראש ממשלת האוטונומיה שנותרה בישראל, וכי הסמכות להחליט בענייני חוץ וביטחון של המדינה הועברה לראש ממשלה חדש, היושב בבית הלבן בוושינגטון

בהונגריה של פוסט-אורבן, התיקון אינו מסתכם בנצחון ליברלי סוחף, אלא בפירוק התשתית שאפשרה רשת צפופה של מינויי נאמנים במוקדי כוח רגישים. יש להבין כי מינוי של ראשי השירותים החשאיים בצלה של קרבה אישית או פגמים בטוהר המידות – אינו אירוע נקודתי, אלא סימפטום של מחלה מסוכנת ממנה יש להחלים בנחישות

הדרג המדיני, בראשות בנימין נתניהו, הפקיד את ביטחון תושבי הצפון בידי ארצות-הברית. שיתוף הפעולה החשוב כל כך הפך לתלות מוחלטת. התשלום שלנו על התלות הזו נגבה בווטו אמריקאי על יכולת צה"ל להכריע את האויבים באמת

הפכנו לחברה שמגיבה מהר מדי וחזק מדי. כל אירוע מקומי הופך תוך רגע ל"הוכחה" לתהליך רחב. תמונה אחת נהיית סמל. החלטה אחת נהיית מגמה. וכשכל דבר הוא מגמה, שום דבר כבר לא באמת חשוב