רק לחשוב כמה עוד מעונות שהם מעין מחסן לאפסון תינוקות, כמו זה שנחשפנו אליו אתמול, קיימים בישראל. רחוק מהעין הציבורית, באקס-טריטוריות של המדינה

החוזים המגזריים הפרוצים יצרו עבור המדינה והחברה בעיות שאיש לא יודע לפתור. האם מישהו נותן את הדעת על היקף הפגיעה בילדים החרדים, שאיש לא לוקח אחריות על חינוכם ולפעמים גם על בריאותם ושלומם?

אנחנו לפני מערכה נוספת. אולי עוד יומיים, אולי שנתיים. אבל כדי לצאת למערכה צריך שני דברים: לוחמים ומוטיבציה. חוק ההשתמטות לוקח מאיתנו גם את זה וגם את זה. משום שההשפעה שלו היא לא רק על אלה שמאמינים ב"תמותו ולא נתגייס", היא גם על תחושת השותפות שמובילה את אלה שכן מתייצבים

עזה אינה איראן. שם לא יסייעו מבצעי השפעה ממוקדים ודחיפה להתקוממות. שם נדרש לשנות תפיסת עולם. מהיסוד. וזה, קשה הרבה יותר

כחצי מיליון פעוטות בגילי לידה עד שלוש חיים במדינת ישראל. כשני–שלישים מהם נמצאים במסגרת שעליה יש פיקוח כלשהו. כך, על דרך השלילה, מתברר מספרם העצום של ילדים במסגרות ללא פיקוח כלל

בעוד שחלק מתומכי נתניהו טוענים ל"ניצחון מוחלט", על פי לא מעט ממתנגדיו הוא דווקא הוביל אותנו לתבוסה אסטרטגית. העובדות מספרות סיפור אחר, שאינו חד-משמעי