אין למקרה ירי נורי התאורה והדלפת המסמכים המסווגים שום ייחודיות ביחס למקרים אחרים שהמערכת מעוולת בהם כלפי עצורים שאין להם חברים בתקשורת או בכנסת ובממשלה. וגם כמה מילים על הענקת החנינה במקרה קו 300

המדינה שבמשך מאות שנים ניהלה מדיניות של ניטרליות בזירה הבינלאומית, נקטה השבוע בשתי החלטות משנות מציאות: הוצאה אל מחוץ לחוק של חמאס וחיזבאללה. ברוב מוחץ, הארגון הלבנוני הוגדר רשמית כארגון טרור. אלא כעת, דיפלומטים שווייצרים וחברים בממשלה מודאגים: זה יפגע במעמדנו ויגביל את פעילותנו בעולם

כדי להבין את המצב המורכב בסוריה אחרי נפילת אסד, וכדי לקבל אולי תמונה בהירה יותר לגבי עתיד המדינה, צריך בסך הכל לצפות ביצירה הקולנועית - שכבר לפני 62 הציגה את מגבלות החברה השבטית 

האינטרס הישראלי הוא לסיים כבר את המלחמה ולקרוא לקהילה הבינלאומית והערבית להכניס לשם שלטון חלופי, גם בלי קשר לחטופים. העובדה שבמקביל אפשר גם להחזיר סוף-סוף את החטופים כולם, היא הצידוק המוחלט להפסקת המלחמה

משטרת ישראל חייבת להבין של- 15% מהאזרחים, שהיא חייבת להגן עליהם יש מוגבלות. הם שונים. הם מתנהגים שונה, מדברים שונה, שומעים ורואים שונה (או בכלל לא), חלקם לא מדברים והאחרים לא מבינים

הצרה העמוקה ביותר של אנשי המילואים אינה קשורה בכוח הקנייה אלא בכוח האדם. היא נובעת ממספר המגויסים המתדלדל, שמחייב עוד סבב היעדרות מהבית, מהחברים, מהמשפחה

באורגיית החקיקה המתנהלת בימים האחרונים, כל סוגיה ציבורית עוברת במטחנה הפרלמנטרית, וכל אלי פלדשטיין זוכה לחוק על שמו. ובזמן שהשרים משחקים בכנסת ב"נדמה לי שאנחנו כאן לנצח", הם מפסידים את מה שקורה שם בחוץ. למשל, אין להם מושג על טרנד החובות לביטוח הלאומי בטיקטוק

אין דרך להסביר את הימצאותם במעצר של יורי הזיקוקים על בית רה"מ, כמו שאין דרך להסביר את תנאי מעצרם של פלדשטיין והנגד, פרט למדינה שנמצאת בסחרור