אני שומע את המילים והקלישאות מכל עבר; את ה"סליחה", את "הלב נשבר", את "אתם לא לבד", את השירים העצובים ברדיו, את כל המילים הקטנות והגדולות שלא מסוגלות בכלל להתחיל ללכוד או להכיל או להקיף את הדבר העצום הזה - ואין לי מה לומר עוד. וכשאין מילים – נותרות רק הברוטאליות הגולמית והתקווה הגולמית. אחת מהן תנצח

הנשיא טראמפ יכול כעת לקבוע את עתידה הביטחוני של ישראל, ונותן לנו גיבוי מלא בניסיון להשיג את מטרותינו במלחמה. על תמיכה זו עלינו להיות אסירי תודה, אבל עלינו גם להבין שיש לזה מחיר - גם אנחנו חייבים לתמוך באמריקה

המערכת הישראלית עדיין לא רואה בתודעה חלק מרכזי בתפיסת הביטחון הלאומי שלה

לא רק מחובתנו להחזיר את כל אחד ואחת מהחטופים – אלא שבאמצעות ההשראה שהם מעוררים, הם אפילו מחזירים לנו

כשהבאנו לקבורה את בני משפחת ביבס הבאנו לקבורה גם חלק מעצמנו: קברנו את התקווה לשלום אמת בימינו

המונים חלקו כבוד אחרון לשירי, אריאל וכפיר שמעולם לא הכירו. סולידריות שהתגלתה במלוא תפארתה על רקע חוסר רצונם של נבחרי ציבור להיישיר מבט לכאב של כולנו. הם יקדשו את הכיסא, העם יקדש את בניו