הכרזתו של טראמפ על הפוגה בלבנון הבהירה שנתניהו הוא כיום ראש ממשלת האוטונומיה שנותרה בישראל, וכי הסמכות להחליט בענייני חוץ וביטחון של המדינה הועברה לראש ממשלה חדש, היושב בבית הלבן בוושינגטון

אנחנו מדברים על "עם אחד", אבל מתקשים להכיל את העובדה שעם אחד כולל בתוכו מגוון רחב של דעות, פחדים, זהויות וחוויות. במקום לנסות לגשר על הפערים, אנחנו מעמיקים אותם, ואז מתפלאים למה שום דבר לא משתנה

לו היה מדיאר פועל בישראל, היה מוצא את עצמו הופך תוך שעות מ"המנצח הגדול" ל"מושא סדרתי לעתירות". בעוד מדיאר מדמיין צדק היסטורי והצטרפות למשרד התובע האירופי, בג"ץ היה מוציא צו ביניים מיידי בשל "פגיעה אנושה בזכות החוקתית לקניין"

אי אפשר לראות את העוינות לישראל באירופה כמתחוללת בחלל ריק. היא מגיעה לאחר כמעט אלפיים שנה שבהן העם היהודי נתן לאירופה אמנות, מדע, פילוסופיה ורפואה, ובתמורה קיבל פוגרומים, אינקוויזיציות, גטאות וטבח ההמונים הגדול ביותר בהיסטוריה

הוויכוח האמיתי אינו אם להחזיק בעוד גבעה או בעוד כפר. השאלה המרכזית היא מהו היעד האסטרטגי של ישראל. והיעד הזה חייב להיות ברור: פירוק הזרוע הצבאית של חיזבאללה

תחושת החמיצות הקולקטיבית כעת אינה נובעת מהתוצאות הצבאיות המזהירות שהושגו בזירות השונות. היא נובעת בשל הפער החריף בין ההבטחות, הסיסמאות והאשליות לבין המציאות בפועל

איך הכי קל לשלוט באישה אם לא דרך משטור גופה, אז במציאות שאותה מחווטים עבורנו בן גביר את דרעי, גולדקנופף את סטרוק, סון הר מלך את מאי–אין-עתיד–גולן, באמת אין עתיד למי שעדיין חולם להיות עם חופשי בארצו

חגיגות ה-78 למדינה הן זמן טוב להעריך מחדש את מצבנו: מהשותפות המרשימה עם ארה"ב, דרך מכת האנטישמיות והקרע בעם ועד להתגייסות החברה במלחמה